על ימים הפוכים, ועל כמה חשוב לסלוח לעצמי

היה לי אחר צהריים קשה היום. הגעתי לאיסופים אחרי בוקר-צהריים עמוסים שבהם החזקתי אולי עשרה כדורים באוויר לפחות. לא עצרתי לנשום, הגעתי לגמרי עם הלשון בחוץ. כמובן שהמשך אחר הצהריים הסתדר בדיוק עם מה שהרגשתי: הילדים רבו, זוהר נכנס להתקף בכי היסטרי כי עצרנו לחמש דקות בספרייה, שחר קיבל כוויה באצבע מדבק חם ויהלי הסתובב שפוך כולו, מיילל ומלא נזלת אחרי שישן בצהריים רק ארבעים דקות. תענוג. אחרי ששרדתי את ארוחת הערב והמקלחות, הילדים הלכו לראות פרק בטלוויזיה בזמן שאני השכבתי את יהלי. יהלי נרדם תוך שנייה וחצי מה שנתן לי רבע שעה של שקט לחשוב על מה היה כאן היום. הרשיתי לעצמי קודם כל להתמלא ברגשות אשמה. כעסתי על עצמי שיהלי לא ישן יותר, שזוהר לא נרגע, ששחר לא נזהר ובאופן כללי כעסתי על עצמי שהיה כזה גרוע. ואחרי שסיימתי לכעוס התחלתי לנשום. והסתכלתי על הכל קצת יותר מרחוק, ואולי קצת יותר מגבוה, וסלחתי לעצמי. על כל מה שציינתי קודם, אבל בעיקר על הכעס. בואנה, עשיתי הכי טוב שיכולתי. באמת. אז מה יש לי לכעוס כאן???? להיפך, צריך לנחם. ולהכיל. ולדעת שיש גם ימים כאלו. ויש להם מקום. והכל בסדר.