למה אני רוצה להפסיק לענות לשאלות של הילדים?

---

(תקציר הפרקים הקודמים: לפני ארבעה שבועות התחלתי לעבוד בבית ספר חדש של רשת "אקטון". בית הספר הזה עובד על פי שיטה ייחודית, ואני מרגישה שלגמרי מצאתי את המקום שלי מבחינת חינוך פרוגרסיבי, וגם לומדת המון מכל יום).

הכלל הראשון שהצגנו לילדים ביום הראשון של אקטון, הוא שבאקטון מדריכים לא עונים לשאלות של ילדים. מכאן אפשר להסיק בקלות עד כמה משמעותי ובסיסי הכלל הזה, ולאור העובדה שזהו כלל מאוד חדשני ודרמטי בעיניי, בחרתי להקדיש לו פוסט שלם בבלוג. הפוסט עצמו ארוך יותר (וכולל גם הסתכלות על הנושא מזווית הראייה של תלמידה מהממת באקטון), ושמתי לו לינק בתגובה הראשונה. כאן חשוב לי לשתף אתכם במסקנות מהפכניות שהגעתי אליהן בנושא בארבעת השבועות האחרונים 📷:)

למרות שאני באופן אישי מכירה את השיטה של "לא לענות לשאלות" גם מעברי הצבאי בחיל המודיעין, הסיפור הזה הוא מאוד מורכב עבורי בחיי היום-יום בסטודיו. אני חושבת שכמורה, וגם כאמא, ואפילו כמבוגרת פשוט, יש לי נטייה טבעית תמיד לענות לשאלות שילדים שואלים אותי. מאחר שחשבתי על הנושא לא מעט, הגעתי למסקנה שיש כמה סוגים שונים של שאלות והאתגר משתנה משאלה לשאלה:

הסוג שהכי הכי חשוב לא לענות עליו בכלל בעיניי הוא השאלות הגדולות: "מה זה אלוהים" או "מה קורה כשמערבבים שמן ומים" ועוד ועוד. אלו השאלות שברור שאין תשובה חד משמעית עליהן, וגם ברור שהילד ירוויח המון אם יחפש את התשובות אליהן בעצמו. לי אישית אלו השאלות שהכי קל לא לענות עליהן, והרגלתי את עצמי לכך עוד מהבית עם הילדים הפרטיים שלי.

הסוג השני של השאלות הוא השאלות הטכניות, שנוגעות לכללים ולחוקים בבית או בסטודיו. דוגמאות מהסטודיו: "איפה השירותים?", "מתי ההפסקה?", "מה עושים עכשיו?", "מתי ארוחת צהריים?", "אפשר לשחק במחשב עכשיו?" דוגמאות מהבית: "מה אפשר לאכול?", "מה עושים עכשיו?", "יש מחר בית ספר?", "מתי ארוחת ערב?" ועוד אלפי דוגמאות דומות. אני רוצה לאמר לכם שאלו השאלות שהכי קשה לי לא לענות עליהם, ושמתי לב שהסיבה שהן ממשיכות להישאל היא שאני ממשיכה לענות עליהן!!!! הצילו!!!! כדי שאפשר יהיה לא לענות עליהן לגמרי, כדאי שהמסגרת תהיה ברורה היטב לילדים והם יידעו איפה לחפש את המידע. למשל בסטודיו יש לוח זמנים ברור שתלוי על הקיר ויש עליו את התשובות לכל השאלות. ואגב, עדיין, הילדים שואלים אותנו שאלות על הלו"ז ורק בגלל שאנחנו מקפידים בכוח לא לענות כמות השאלות הזו הולכת וקטנה. בגלל העבודה באקטון התחלתי לשים לב לכל מאות השאלות שאני עונה עליהן בלי סיבה בבית, ובשבוע האחרון אפילו הפסקתי קצת לענות. הדרך עוד רחוקה להצלחה, אבל חשוב לי להתקדם בה. השבוע יאיר ואני ממש צחקנו על עצמנו כשמצאנו אותנו עונים לזוהר בפעם הרביעית על השאלה "אמא, מה יש לעשות?" (נו באמת!!!). אני באמת מאמינה שהסיפור הזה של השאלות הטכניות הוא מראה לחוסר עצמאות ותלות של הילדים בנו, והייתי רוצה שלאט לאט המראה הזו תשקף לי מציאות חיובית יותר בהיבט הזה לפחות.

הסוג השלישי של השאלות הוא שאלות שקשורות לחוסר הבנה. זה אגב הסוג הכי מורכב להתנהלות בעיניי. הדוגמא הכי טובה היא אחד הילדים שקרא לי השבוע במהלך לימודי ליבה בחשבון, והראה לי תרגיל חיסור שהוא לא מצליח להבין איך עושים. ישר קפצה בתוכי המורה שבי, וכל כך רציתי לקחת דף ולצייר ולהסביר לו מא' ועד ת' איך פותרים בעיות כאלו. ואז נזכרתי שאני לא אמורה לענות על שאלות. והאמת, שקצת התבלבלתי. אז שאלתי אותו מה הוא כבר ניסה. והוא הסביר לי שהוא ראה את הוידאו של ההסבר במערכת וגם חיפש בגוגל ולא הסתדר. אז ביקשתי ממנו שיראה לי איזה וידאו הוא ראה. הסתכלנו יחד על הוידאו, וכשהוידאו הסתיים הוא פשוט פתר את התרגיל. לא הייתי צריכה לעשות כלום. זו רק דוגמא אחת, אבל מהשיחות עם מדריכים באקטון עושה רושם שב-99% מהמקרים, זה לגמרי עובד. ההסברים הקיימים בעולם, ובמיוחד במערכות בהם הילדים לומדים, הם עשירים ומלאים. צריך רק להביא אותם לקרוא את ההסבר לעומק או לראות שוב את הוידאו, או לחפש מחדש בגוגל.

אם אני חופרת בתוך עצמי יותר לעומק, אני מוצאת שבסיפור הזה של לענות לילדים על שאלות, יש גם לא מעט האדרה עצמית. כשאני מסבירה משהו לילד הפרטי שלי, או לתלמיד שלי, אני מרגישה חכמה יותר וללא ספק האגו שלי גדל. מהבחינה הזו אני כל כך אוהבת את התרגול באקטון, כי זה כל העניין בדיוק: המטרה היא לא שאני ארגיש חכמה יותר אלא שהילד שמולי ילמד איך ללמוד, איך לפתור בעיות ואיך להתמודד עם קירות שקשה מאוד לעבור. וזה שיעור חשוב בשבילי, כי הויתור על תחושת הסיפוק הזו שלי כ"יודעת כל", הוא לא פשוט בכלל.